למה אנחנו יודעות מה אנחנו צריכות לעשות, אבל עדיין לא מצליחות לעשות את זה?
5 דקות קריאה
הפער בין לדעת לבין לעשות לא מעיד על עצלנות או על חוסר כוח רצון. מה באמת עוצר אותך, שאלות שיעזרו לך להבין מה קורה אצלך, ו-6 צעדים קטנים לעבור מידיעה לעשייה.
את יודעת שכדאי לך לנוח יותר, לשים גבול, להתחיל את הפרויקט שחלמת עליו או לעזוב משהו שכבר לא מתאים לך. ובכל זאת, הימים עוברים ושום דבר לא זז. הפער הזה בין לדעת לבין לעשות לא אומר שאת עצלנית או חסרת כוח רצון. לרוב הוא אומר שיש בפנים חלק שמפחד, הרגל ישן שמושך חזרה, או קול שאומר שעוד לא מגיע לך לבחור בעצמך.
למה הידיעה לבד לא מספיקה?
אנחנו רגילות לחשוב שאם רק נבין משהו מספיק טוב, נתחיל לפעול. אבל ידיעה יושבת בראש, ופעולה דורשת הרבה יותר מזה. היא דורשת תחושת ביטחון, אנרגיה, זמן, ובעיקר הסכמה פנימית.
כשחלק אחד בך אומר "כן, זה נכון לי" וחלק אחר אומר "רגע, זה מסוכן", הגוף והנפש בוחרים בדרך כלל במוכר. לא כי המוכר טוב יותר, אלא כי הוא צפוי. במובן הזה, הדחייה היא לא תקלה. היא ניסיון של משהו בתוכך לשמור עלייך.
במפגשים שלי אני רואה שהרגע שבו אישה מפסיקה לשאול "מה לא בסדר איתי?" ומתחילה לשאול "ממה אני שומרת על עצמי?", משהו משתחרר. השאלה השנייה פותחת סקרנות במקום אשמה.
מה באמת עוצר אותך? 5 סיבות נפוצות
הנה כמה מהדברים שעומדים לא פעם בין הידיעה לבין העשייה. אולי תזהי אחד מהם, ואולי כמה:
- פחד מטעות או מכישלון. כל עוד לא ניסית, עוד לא נכשלת. ההימנעות מרגישה בטוחה יותר מהסיכון לגלות שזה לא הצליח.
- פחד מהצלחה. זה נשמע מוזר, אבל שינוי טוב מביא איתו גם ציפיות, אחריות ושינוי ביחסים עם אנשים סביבך. לפעמים זה מה שמפחיד באמת.
- הרגלים שעובדים על טייס אוטומטי. רוב היום שלנו מתנהל מתוך הרגל. כדי לשנות כיוון צריך לעצור את הטייס, וזה דורש אנרגיה שלא תמיד יש לנו בסוף יום עמוס.
- צעד ראשון גדול מדי. כשהמטרה נראית כמו הר, המוח מחפש סיבות לא להתחיל. "לשנות קריירה" זה משהו שקשה להתחיל ביום שלישי בערב.
- קושי לבחור בעצמך. אם התרגלת לשים את כולם לפנייך, כל צעד שהוא רק בשבילך עלול להרגיש אנוכי. ואז קל יותר לדחות אותו "לזמן שיתפנה".
איך הדחיינות קשורה לקולות הפנימיים?
הרבה פעמים מה שנשמע כמו "אין לי זמן" הוא בעצם משפט אחר, עמוק יותר. "אני לא מספיק טובה בזה". "מי אני בכלל שאעשה את זה". "עדיף לא לנסות מאשר להתאכזב".
המשפטים האלה מרגישים כמו אמת, אבל לעיתים קרובות הם אמונות מגבילות שנבנו לאורך שנים ומעולם לא נבדקו. ולצידן פועל לא פעם הקול המבקר הפנימי, שמזכיר לך בכל פעם מחדש למה עדיף לחכות.
כדאי לשים לב: הקול הזה כמעט אף פעם לא אומר "אל תעשי את זה לעולם". הוא אומר "לא עכשיו". וכך "לא עכשיו" הופך בשקט ל"אף פעם".
שאלות שיעזרו לך להבין מה קורה אצלך
לפני שאת מנסה לדחוף את עצמך קדימה, שווה לעצור ולהבין. קחי מחברת ועני בכנות:
- מה הדבר האחד שאני יודעת שאני צריכה לעשות, ודוחה כבר הרבה זמן?
- מה אני מרגישה בגוף כשאני חושבת על להתחיל אותו?
- מה הדבר הכי גרוע שאני מדמיינת שיקרה אם אעשה את זה?
- ומה עלול לקרות אם אמשיך לא לעשות את זה עוד שנה?
- מי אהיה אם זה יצליח? ומה ישתנה בחיים שלי ובקשרים שלי?
- איזה צעד אחד קטן מאוד אני מוכנה לעשות, גם אם הוא נראה כמעט מגוחך?
אין צורך למצוא פתרון מיד. לפעמים עצם ההבנה ש"זה בעצם פחד" או "זה בעצם הרגל" כבר משחררת חלק מהלחץ.
איך עוברים מלדעת לעשות? 6 צעדים קטנים
שינוי לא מתחיל בהחלטה גדולה. הוא מתחיל בצעד כל כך קטן שקשה להתנגד לו:
- בחרי דבר אחד. לא רשימה של עשרה שינויים. רק אחד, זה שהכי מבקש ממך תשומת לב עכשיו.
- הקטיני את הצעד הראשון. במקום "להתחיל להתאמן", "לשים נעלי ספורט ליד הדלת". במקום "לכתוב תוכנית עסקית", "לכתוב שלוש שורות על מה אני רוצה". צעד קטן מספיק כדי לשבור את הקיפאון.
- קבעי לו מקום וזמן. "מתישהו השבוע" כמעט אף פעם לא קורה. "ביום ראשון אחרי הקפה של הבוקר" כבר הרבה יותר סביר.
- שימי לב למשפט שעולה ברגע הדחייה. כשאת מוצאת את עצמך דוחה, עצרי לרגע ושאלי: מה אמרתי לעצמי הרגע? רק לזהות, בלי לשפוט.
- דברי אל עצמך כמו אל חברה. אם היא הייתה מספרת לך שהיא תקועה, לא היית אומרת לה שהיא חסרת אחריות. היית אומרת לה שזה מובן, ושואלת במה אפשר לעזור.
- חגגי כל התקדמות. גם צעד קטן הוא צעד. המוח לומד מהצלחות, ובכל פעם שאת מסמנת לעצמך "עשיתי את זה", קל יותר לעשות את הצעד הבא.
ועוד דבר חשוב: אין צורך לחכות למוטיבציה. הרבה נשים מחכות לרגע שבו ירגישו מוכנות, חזקות או בטוחות מספיק כדי להתחיל. אבל בפועל, ברוב המקרים התחושה הזו מגיעה אחרי הצעד הראשון ולא לפניו. העשייה עצמה היא שבונה את הביטחון, ולא להפך. אז אם את מחכה להרגיש מוכנה, אפשר לנסות לעשות צעד קטן גם בלי זה, ולראות מה קורה.
ומה אם ניסיתי כבר הרבה פעמים ולא הצלחתי?
זה אולי החלק הכואב ביותר. כשניסית שוב ושוב ומצאת את עצמך באותה נקודה, קל להגיע למסקנה שמשהו בך שבור. אבל ייתכן שהבעיה לא הייתה בך, אלא בדרך. אולי הצעדים היו גדולים מדי, אולי ניסית לבד בתקופה עמוסה מדי, ואולי לא היה מקום לשמוע את החלק שמפחד.
כל ניסיון שלא הצליח מלמד משהו. במקום לשאול "למה שוב נכשלתי?", אפשר לשאול "מה הניסיון הזה לימד אותי על מה שאני צריכה?". לפעמים התשובה היא תמיכה, לפעמים קצב אחר, ולפעמים פשוט חמלה.
ואם את מרגישה שהפער בין מה שאת יודעת לבין איך שאת חיה הולך וגדל, אולי זה סימן לעצור ולהקשיב. כדאי לקרוא גם על הסימנים שהגיע הזמן לחזור לעצמך.
לסיום
הפער בין לדעת לבין לעשות הוא אחד הדברים האנושיים ביותר שיש. הוא לא מעיד על חולשה, אלא על כך שיש בתוכך כמה קולות, וכולם מנסים לשמור עלייך בדרכם. כשאת מתחילה להקשיב להם במקום להילחם בהם, ובוחרת צעד אחד קטן במקום קפיצה גדולה, הדרך מתחילה לזוז. לאט, בקצב שלך, ובאמת בשבילך.
רוצה לגלות מה עוצר אותך ולעשות את הצעד הראשון יחד? לתיאום שיחה